אימפריית האינקה Tawantinsuyu
יבשת	אמריקה הדרומית
שפה נפוצה	קצ'ואה
עיר בירה	קוסקו
משטר	מונרכיה אבסולוטית
הקמה תאריך	1438
פירוק תאריך	הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה 1533
ישות קודמת	ממלכת קוסקו
ישות יורשת	האימפריה הספרדית
שליטים בולטים	פאצ'אקוטי (מנהיג ראשון) אטוואלפה (מנהיג אחרון)
שטח בעבר	2,000,000 קמ"ר (נכון ל-1527)
אוכלוסייה בעבר	10,0000,000 (נכון ל-1527)
דת	דת האינקה

מאצ'ו פיצ'ו

אינקה (בקצ'ואה: Tawantinsuyu, מילולית: "ארבעת האזורים"; בשפות אירופיות: Inca או Inka) הוא עם ששכן באמריקה הדרומית והשם שנתנו הספרדים לאימפריה שלו. במקורו היה השם תואר אצולה של קיסר ששלט בפרו שבאמריקה הדרומית בין המאה ה-12 למאה ה-16, ושימש ככינויו של המלך בלבד, כמו התואר "פרעה" במצרים. הספרדים הרחיבו את משמעות הכינוי והחילו אותו על כל שכבת האצולה, ובימינו הוא משמש ככינוי לעם ולאימפריה. בירתה של אימפריית האינקה הייתה העיר קוסקו (Cuzco בספרדית, Qosqo בקצ'ואה), הנמצאת כיום בשטחה של פרו. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על שטח גדול באמריקה הדרומית, שכלל חלקים מהמדינות המודרניות פרו, בוליביה, אקוודור, צ'ילה וארגנטינה. באימפריה זו חיו כ-6 מיליון איש בני עמים שונים, שדיברו ביותר מ-700 שפות. האימפריה התקיימה משנת 1200 בערך ועד כיבושה בשנת 1532. שנה לאחר מכן הוצא להורג קיסר האינקה האחרון בידי הקונקיסטאדורים הספרדים.

הקמת האימפריה |

אבות אבותיהם של בני האינקה התגוררו בפרו ככל הנראה החל משנת 2000 לפנה"ס. הם רעו עדרי לאמות וגידלו תפוחי אדמה במישורים של דרום פרו ולא נבדלו משאר השבטים האחרים שבקרבם חיו.

אגדה שנפוצה בקרב בני האינקה תיארה את מוצאם כבני אל השמש "אינטי". על פי האגדה, נולדו לאל השמש ארבעה בנים וארבע בנות במערה באי השמש (הקרוי גם טיטיקקה) שבאגם טיטיקקה (על גבול בוליביה–פרו של ימינו), והם שהיוו את הגרעין המקורי לעם האינקה. בהנהגת אחד האחים מַאנְקוֹ קַאפַאק (Manco Capac, קצ'ואה: Manqo Qhapaq), יצאה הקבוצה לחפש אדמות פוריות. הם נשאו עמם מטה קדוש מזהב, שכאשר יינעץ באדמה פורייה ישקע בה עמוק, וזה יהיה האות להקמת עיר חדשה במקום. במהלך המסע נפטר מאנקו קאפאק משלושת אחיו בדרך זו או אחרת, ונותר היחיד מבני אל השמש והיה לשליטם הראשון של האינקה. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמה אוקלו (Mama Ocllo) לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה, ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיותיו .

מסעה של החבורה הסתיים משהגיעו לעמק קוסקו שהיה כה פורה, שכאשר ננעץ מטה הזהב באדמה הוא שקע בה כה עמוק, עד שנעלם מן העין. העמק מצוי בגובה של 3,500 מטרים מעל לפני הים, אך בשל קרבתו לקו המשווה נהנה מאקלים מצוין והתברך במים רבים מנהר הוּאַטַאנַיי. כך, על פי האגדה, נוסדה קוסקו בירת האינקה. (בערך בשנת 1200 לספירה, על פי האגדה נוסדה קוסקו על ידי בן האינקה הראשון, מאנקו קאפאק, בראשית המאה ה-12, אך לפי עדויות ארכאולוגיות, העיר הייתה מיושבת מאות שנים לפני עליית האינקה, ושכנו בה תרבויות אחרות.)

בעמק קוסקו כבר חיו בני עם אחר ואלה נלחמו בפולש. וכך קרה שבמשך כ-200 שנה נאלצו בני האינקה להשקיע את מרצם בסכסוכים בלתי פוסקים עם שכניהם. השינוי חל ב-1438, כאשר עלה לשלטון הקיסר התשיעי בשושלת האינקה: אינקה יופאנקי (Inca Yupanqui) שנטל לעצמו את הכינוי " פַּאצַ'אקוּטִי"ׁ (Pachacuti) (רעידת אדמה בקצ’ואה). במהלך 55 השנים הבאות כבשו פַּאצַ'אקוּטִי (1438 – 1471) ובנו טוֹפָּה אִינְקָה (1471 – 1493) את כל השטח שכיום מהווה את פרו וכן שטחים נרחבים באקוודור, בבוליביה ובצ'ילה.

ראשונים הובסו העמים השכנים דוברי שפת האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, הקולה (Colla) והלופאקה (Lupaca). אחריהם הובס עם הצ'אנקה (Chanca) שממערב, שהיה היריב הגדול ביותר לאינקה ושכמעט הצליח לכבוש את קוסקו. בנו ויורשו של פַּאצַ'אקוּטִי, טוֹפָּה אִינְקָה, הכניע את ממלכת קיטו האדירה (ששכנה באזור אקוודור של ימינו), עד שרק שבט גדול אחד, שבט צִ'ימו (Chimú) שבצפון פרו שהצטיין ברמתו התרבותית המפותחת, הוסיף להתנגד לכובש. לאחר שטופה אינקה הביס את בעלי הברית הצפוניים של הצ'ימו ועקף את הביצורים שנועדו להגן על השבט מדרום, נכנע יריב אחרון זה.

הדרך שבה הצליחו פַּאצַ'אקוּטִי ובנו לנצח את העמים האחרים הייתה שילוב בין עורמה דיפלומטית לכשרון צבאי. צבא האינקה היה מאורגן היטב בהשוואה ליריביו וגדל עם הרחבת האימפריה על ידי צירוף התושבים הנכבשים לצבא. לפני כל מסע כיבוש, נעשה ניסיון לשכנע את שליטי היריב להיכנע ללא קרב, ובתמורה יושארו לשלוט על שטחיהם במסגרת אימפריית האינקה (הגם שיועץ מטעם האינקה יופקד על "המדיניות הגבוהה"), ילדיהם יקבלו חינוך מלא, והיחס אליהם יהיה כאל אצילים בהיררכיה של האינקה. לעומת זאת אם יתנגדו, יוענשו ללא רחם. אם לא הספיקו תנאים אלה ומראה הצבא בן 200,000 הלוחמים לשכנע את היריב, ניתן האות להסתערות שבה בדרך כלל נוצח היריב, וחיל מצב מבני האינקה הוצב בשטח הכבוש. בעקבות החיילים באו פקידי ממשל ומהנדסים ולשון האינקה, הקצ’ואה, הוכרזה כשפה הרשמית. אם נעשו ניסיונות של מרד הייתה האוכלוסייה כולה צפויה להגליה.

גדולתו של פַּאצַ'אקוּטִי הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי להפליא. המבנה הארגוני ההיררכי, אפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת 6 מיליון נפש.

רשימת קיסרי האינקה |

שמונת הקיסרים הראשונים ברשימה להלן היו חסרי חשיבות היסטורית ותולדותיהם מבוססים על אגדות.

1. 
   מאנקו קאפאק (Manco Capac) (בערך 1200 לספירה)


2. 
   סינצ'י רוקה (Sinchi Roca)


3. 
   יוקוי יופאנקי (Lloque Yupanqui)


4. 
   מאיטה קאפאק (Mayta Capac)


5. 
   קאפאק יופאנקי (Capac Yupanqui)


6. 
   אינקה רוקה (Inca Roca)


7. 
   יאואר ואקאק (Yahuar Huacac)


8. 
   ויראקוצ'ה אינקה (? -Viracocha Inca) (1438)


9. 
   אינקה יופאנקי (Inca Yupanqui) הידוע יותר בכינויו " פַּאצַ'אקוּטִי" (Pachacuti) (1471 – 1438)


10. 
    טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (Topa Inca Yupanqui) (1493 – 1471)


11. 
    וַאיינה קאפאק (Wayna Qhapaq) (1527 – 1493)


12. 
    וַאסְקַאר (Huascar) (1532 – 1527)


13. 
    אַטַאוַאלפָּה (Atahualpa) (1533 – 1532)

גאוגרפיה |

התפשטות האינקה

אימפריית האינקה הייתה קרויה בפיהם "ארץ ארבעת הרביעים" (טאוואנטינסויו). האימפריה השתרעה לאורך של 4,000 ק"מ מצפון לדרום, לאורך שלשלת הרי האנדים הגבוהים. ממערב למזרח עברה ממדבר אטקמה, המדבר היבש ביותר בעולם, ליערות הגשם המהבילים של אמאזוניה. נהר האנקאסמאז'ו המשמש כיום כגבול בין קולומביה לאקוודור שימש כגבול הצפוני של אימפריית האינקה, ונהר המַאוּלֶה המצוי דרומית לסנטיאגו דה צ'ילה בירת צ'ילה, שימש כגבולה הדרומי.

האינקה שלטו על שרשרת הרי האנדים, שרק הרי ההימלאיה גבוהים מהם. חיי היומיום התנהלו ברום של 4,500 מ', והפולחן הדתי נערך בגבהים של עד 6,600 מטרים. הר ז'וז'איז'קו (Llullaillaco) הנמצא במחוז סלטה שבארגנטינה (סמוך לגבול עם צ'ילה), הוא אתר הקורבן הגבוה ביותר של האינקה הידוע כיום. דרכים נבנו אל ההרים, במות פולחן נבנו על פסגותיהם, ולשם כך הושקע זמן רב בהובלת אדמה, סלעים ועשב לגבהים קיצוניים אלו. אפילו לאדם המודרני, עם ציוד הטיפוס המתקדם והלבוש האלפיני, קשה להתאקלם ולעבוד בתנאי הסביבה הקשים (קור ויובש עז, אוויר דליל לנשימה) האופייניים לגובה זה. היכולת של האינקה לתפקד בסביבה כזו, כשהם נעולים בסנדלים בלבד, מעוררת התפעלות עד היום.

ארגון האימפריה |

ממשל ציבורי |

החברה באימפריית האינקה הייתה בעיקרה חברה חקלאית. האיכרים היו עמוד התווך של האימפריה, אך ניצבו בתחתית הסולם החברתי. כל חייהם מן העריסה ועד לקבר היו מאורגנים ומונחים על ידי פקידים ומפקחים מטעם המשפחה, הכפר, השבט, המחוז והשלטון המרכזי. לאזרחים לא היה חופש תנועה באימפריה, והבנים היו חייבים לעבוד באותו מקצוע כהוריהם. קבוצת משפחות שחיו ועבדו יחד היו קרויות "אַיוּ". על כל אלו השגיח הקוּרַאקַא, מפקח בן העם הנשלט. הקוּראקא פיקח על יחידות בהן היו 100, 500, 1,000, 5,000 ו-10,000 "משלמי מיסים". המסים הועלו לשלטונות בשתי צורות: האחת - הקצבת בני אדם לעבודות ציבוריות או לשרות צבאי, והשנייה מסירת חלק מהתוצר החקלאי. מעל הקוראקאים היו מושלי הנפות מבני האינקה, ומעליהם ארבעת מושלי המחוזות שהרכיבו את האימפריה.

הצבא |

לבני האינקה לא היה צבא קבע והכוח שגויס שימש לפעולת אד הוק בלבד. מספר החיילים בצבאות האינקה נע בין 20,000 ל-250,000 איש. החייל הרגלי הפשוט היווה את גרעין הצבא. כל הגברים הכשירים היו מחויבים לעבור הכשרה צבאית. המפקדים, שהיו ידועים בשם "סַאפָּה אינקה", הובלו לקרב באפיריון יחד עם אצילים אחרים, והוגנו על ידי החיילים המקצועיים ביותר. האפיריון אפשר תצפית על שדה הקרב, וכלי הנשק הפופולרי ביותר בשימוש ממנו היה אבן הקלע. גם חפצי קודש הקרויים "וַאקָה" הובלו לשדה הקרב באפיריון.

הצבא התחלק ליחידות משנה על בסיס שבטי בפיקודם של קצינים מקומיים. מספר יחידות שבטיות כונסו לגדודים וחטיבות גדולות יותר אשר היו תחת פיקוד אחד מהאצילים הבכירים מבני האינקה. האריסטוקרטיה של האינקה הרכיבה את חטיבת העלית של הצבא. מספר אנשיה של חטיבה זו לא ידוע במדויק, אך כלל ככל הנראה כמה אלפי לוחמים ואולי אפילו עשרות אלפים.

המשמעת הייתה קפדנית מאוד. על גילוי פחד נהגו להעניש בהוצאה להורג. ידוע סיפורו של מצביא שחרג מסמכותו וכבש שטחים שלא היה אמור לכבוש. אף על פי שהוא הצליח לכבוש את השטח, הוא הוצא להורג על הפרת פקודה מפורשת.

כלי הנשק |

כלי הנשק של בני האינקה היו פשוטים למדי. היות שצבאם גויס על בסיס אזורי, כלי הנשק נטו להשתנות מאזור לאזור. כך, למשל, שוכני היערות היו קשתים מעולים, בעוד שבאזורים אחרים לא היו עצים מתאימים לבניית קשתות. בנוסף לכלי הנשק המקומיים, סיפקו האינקה כלי נשק משלימים מהמחסנים הממלכתיים על מנת להשלים את חימושו של החייל.

כלי ההטלה כללו קשתות, קלעים וצינורות נשיפה בעזרתם אפשר היה לירות חץ קטן למרחק של כמה עשרות מטרים. ראשי החצים היו עשויים בדרך כלל מעצמות בעלי חיים או עץ שחוזק מעל המדורה. בגלל העדרם של חודי מתכת, כלי נשק אלה, מלבד הקלע, לא היו נפוצים בקרב בני האינקה. הקלע היה כלי נשק קטלני בידיהם של האינקה. בילדותם התאמנו שעות ארוכות בשומרם על השדות מפני ציפורים וחיות הבר. אבן שנורתה מקלע הייתה יכולה לפגוע באויב לא מוגן ממרחק של 60 מטר והייתה יעילה אפילו נגד הקסדות הספרדיות ממרחק של 30 מטר. האבן לא הרגה את הספרדי שחבש קסדת פלדה, אך עוצמת המכה היממה אותו וכתוצאה מכך הוא לא יכול היה להשתתף בקרב.

לקרב פנים מול פנים העדיפו האינקה חניתות, אלות, ומיני גרזנים. הלהב היה עשוי בדרך כלל מאבן חדה. כלי הנשק של האצילים היו טובים יותר, לרוב בעלי להב ממתכת. היו להם גם חרבות גסות שהיו בנויות מעץ קשיח מצופה בשוליו רצועות ארד. חרבות עשויות מארד מלא היו נדירות מאוד.

להגנתם לבשו שריון בד מרופד שהיה יעיל נגד חצים שנורו מקשתות פרימיטיביות שהיו בידי האינדיאנים, אך לא עצרו את החצים הכבדים שירו הקשתות האופקיות של הספרדים. בנוסף לשריון היו לאינקה מגנים גדולים מעץ ובנוסף אליהם גם מגינים קטנים יותר עשויות ממקלות ועור שנמתח עליהן. הלוחמים חבשו גם קסדה קלה.

הטקטיקה ואסטרטגיה |

קלע מצמר לאמה שהיה בשימוש של בני האינקה

המערכה התחילה תמיד בעבודת מודיעין יסודית. רשתות הריגול הענפות היו פזורות לאורך הגבולות והיו מדווחות לרשויות על תנועותיו של היריב. האינקה עשו שימש נרחב ברשת הדרכים הענפה שלהם ובעזרתם הצבא היה יכול לנוע במהירות גדולה. בהמת המשא העיקרית הייתה הלמה.

הטקטיקה של בני האינקה הייתה מתוחכמת למדי. הם נהגו לפצל את צבאם לשלושה ראשים במטרה לאגף את היריב. בקרב עצמו חיפשו לרוב את מיקומו של המצביא העוין במטרה להכריעו. האינקה הפרישו בדרך כלל עתודה חזקה לניצול ההצלחה הראשונית או כתגבורת לכוח שעמד בסכנה.

עם בואם של הספרדים הטקטיקות הישנות לא התאימו עוד והאינקה נאלצו לשנות את הטקטיקה שלהם. על מנת להתמודד עם איום הפרשים, ניסו האינקה לצייד את צבאם בחניתות ארוכות, אך ללא הועיל. האינקה אפילו ניסו להכריח מספר שבוים ספרדים ליצור עבורם אבקת שריפה אך גם אמצעי זה לא עזר בגלל מיעוט האבקה. אחרי הכיבוש הספרדי הראשוני נלחמו האינקה בספרדים עוד כ-40 שנה, אך הוכרעו לבסוף על ידי הנשק האירופאי המתקדם.

מפעלי בנייה |

בתקופה הקצרה שבה התקיימה אימפריית האינקה, הגיעו בני האינקה להישגים מרשימים בבניית בתים, ארמונות וערים, סלילת דרכים, הקמת גשרים, מערכות השקיה ובניית טרסות במורדות ההרים להגנת האדמות החקלאיות מפני הסחף. בניגוד לאצטקים שנהגו להקריב אלפי אנשים מקרב אויביהם על מנת לרצות את האלים, העדיפו האינקה להעבידם ולנצלם לעבודות בנייה ומפעלי פיתוח.

הבניינים שהקימו בני האינקה היו מוצקים ופשוטים, ועם זאת בעלי פרופורציות שיטתיות. קירותיהם החיצוניים היו נקיים מקישוטים, פרט ללוחות זהב וכסף פה ושם. בתים רבים נבנו עם קירות בעלי שיפוע "הפוך" שפנה כלפי פנים. במשטחים הישרים שובצו פתחים בצורת טרפז וגומחות שהלכו והוצרו כלפי מעלה. גושי סלע הונחו זה על גבי זה בבנייה יבשה ללא מלט ובהתאמה מושלמת, עד כי נאמר כי לא ניתן להחדיר סכין ביניהם. מבנים אלו הוכיחו את עצמם כיציבים והם החזיקו מעמד ברעידות אדמה אשר הרסו בניינים שהוקמו בתקופה מאוחרת יותר ובשיטות בנייה מערביות. הקיסר פאצ'אקוטי היה המתכנן של מפעלי הבניה הגדולים של האימפריה. כך למשל, תכנן פאצ'אקוטי את סלילת הרחובות בבירה קוסקו על פי שיטת הרשת: הרחובות חצו זה את זה בזווית ישרה ונקבעו ביניהם מרחקים שווים. כן הוחל בבניית שלושת הבניינים, הנחשבים עד היום כמרשימים ביותר מתקופת האינקה: מקדש השמש בקוסקו, מבצר סַאקְסָאוָאמַאן שהוקם על גבעה ליד קוסקו והעיר מאצ'ו פיצ'ו.

דרכים |

דרכי האינקה
אתר מורשת עולמית

קטע מדרך אינקה וגשר במאצ'ו פיצ'ו
מדינה	ארגנטינה  ארגנטינה, קולומביה  קולומביה, בוליביה  בוליביה, פרו  פרו, צ'ילה  צ'ילה, אקוודור  אקוודור,
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2014, לפי קריטריונים 2, 3, 4, 6

האינקה לא היו מסוגלים לנהל בהצלחה כה רבה את מלחמותיהם, אלמלא עמדה לרשותם רשת מסועפת של דרכים. הגדולה שבהן הייתה הדרך המלכותית של האנדים שנמשכה לאורך 5,200 ק"מ על גב הרכס מצפון לדרום. דרך אחרת עברה במקביל לה, לאורך כמעט כל חופה המערבי של אמריקה הדרומית. בין שתי דרכים ראשיות אלו חיברו כמה כבישי רוחב. מכיוון שהאינקה התגוררו בהרי האנדים, ורוב הדרכים עברו בהרים, נדרש ידע הנדסי רב לבנייתן. הדרכים שנבנו בחוף לא עברו חיפוי וסומנו על ידי גזעי עצים. לדרכים בהרים היה חיפוי באבנים, בעליות ובמורדות נבנו מדרגות וכן נבנו לצידן גדרות אבן למניעת נפילה. במקומות מסוימים הדרך נחצבה בהר. בסך הכול בנו האינקה מעל 22,000 ק"מ של דרכים.

הדרכים אפשרו העברת כוחות צבא ממקום למקום תוך זמן קצר יחסית, וכן העברת סחורות וחומרי בנייה. הדרכים שימשו גם את הרצים שהעבירו מידע מקצות האימפריה אל קוסקו הבירה. הדרכים נבנו כך שיעמדו בתהפוכות מזג האוויר, ולכן הן השתמרו עד היום במצב מצוין. התושבים שגרו בסמוך לדרכים היו אחראים על תחזוקתן. הדרכים נשמרו נקיות מאשפה. ליד הדרכים הראשיות נקבעו "טַאמְפּוּ" (מקומות חניה) במרחק שבין 20 ק"מ ל-30 ק"מ זה מזה (תלוי בתנאי השטח). במקומות אלו היה ניתן ללון ולהאכיל את בהמות המשא (הלאמות). צמוד לטמפוס היו מקדשים לאל השמש ומחסנים שהכילו כלי-נשק ומזון – בעיקר בשר לאמה מיובש ותפוחי אדמה ששימשו את הצבא.

תחבורה |

הסחורות הועברו על גבם של בני אדם ובהמות. אנשים נשאו סחורות בתוך גלימה או באמצעות חבל שהיה תלוי על הגב ונקשר בקשר מעל החזה. כדים נישאו באמצעות חבל שהועבר דרך ידיות שהיו על הכד ונקשרו על החזה או סביב המצח, כמו כל חבילה אחרת.
הלאמה הייתה בהמת המשא היחידה, בשל היותה בהמה המתאימה באופן אידיאלי לתנאי הרי האנדים. הלאמות מסוגלות לשאת משאות כבדים. אף על פי שסוסים וחמורים שהובאו על ידי הספרדים מסוגלים לשאת משקל כבד יותר, אין להם את הסיבולת או יכולת האחיזה הטובה של הרגליים שיש ללאמות. שיירות של לאמות שימשו להעברת פריטים, בכל שיירה היה מספר רב של לאמות נוספות עליהן היה לחלוק את העומס. הלאמות מסוגלות לרעות לאורך המסלול, כך שאין צורך לספק להן מזון, מלבד באזורים מדבריים.
באזורי החוף ועל אגם טיטיקקה, בני האינקה העבירו סחורות בעזרת רפסודות. לאורך החוף, נבנו רפסודות מקנה לנשיאת אדם אחד, בעיקר לצורך דייג. סירות כאלה עדיין נמצאות בשימוש באזור טרוחיו (Trujillo), אבל האמנות של בנייתן הולכת ואובדת. צפונה יותר לאורך חוף אקוודור, נבנו רפסודות הרבה יותר גדולות, לשייט בים. הן נבנו מבולי עץ ושימשו למסחר. באזורים דרומיים יותר, בצ'ילה, נבנו רפסודות מעורות של אריות ים שקל למתוח אותם, רפסודות אלה שימשו בעיקר לדייג ולא להעברת סחורת. באזור שסביב אגם טיטיקקה, קבוצה אתנית קטנה בשם Uru התמחתה בדייג. גם בניה השתמשו ברפסודות עשויות קנים לצורך פעילות הדייג שלהם.
עם זאת, צורה נוספת של תחבורה ששימשה את אנשי האינקה היו מצעי קש העשויים מגבעולי צמח הטוטורה. מצעי הקש שימשו לנשיאת אנשים מהאצולה הגבוהה. מצעי הקש נישאו על ידי אנשים שנבחרו בקפידה.

גשרי חבלים |

דוגמה לכושר ההמצאה ההנדסי של האינקה היו גשרי החבלים התלויים שהיוו חלק ממערך הדרכים. בניית גשרים אלה הסתמכה על עגינת הגשר לזוג עמודי אבן בכל צד של הנקיק, וחיבורם באמצעות כבלים מסיביים עשויים מעשב איצ'ו (ichu). שני כבלים נוספים שימשו כמעקות לגשר. הכבלים ששימשו כבסיס לגשר חוזקו באמצעות ענפים קלועים. מבנה זה היה חזק מספיק על מנת לשאת את הספרדים כשהם רכובים על סוסים. עם זאת, גשרים אלה היו כבדים ולכן מרכז הגשר היה שקוע יחסית לקצותיו. כמו כן לא ניתן היה להשתמש בגשר בזמן רוחות חזקות.

חלק מהסיבות לחוזק המבנה נבע מהעובדה שכל כבל הוחלף בכל שנה על ידי המקומיים כחלק מחובותיהם לשלטון האינקה ("מיטה"). במקרים מסוימים, החובה היחידה שהוטלה על איכרים מקומיים אלה הייתה לתחזק ולתקן את הגשרים כדי להבטיח שמערכת הדרכים של האינקה תמשיך לתפקד. הגשר הגדול ביותר של האינקה נבנה בשנת 1350 מעל ערוץ נהר האַפּוּרימאק (Apurimac), בדרך הראשית צפונית לקוסקו. אורכו 66 מ' וגובהו 35 מ' מעל לנהר. הגשר היה בשימוש עד שנת 1880.

תקשורת |

אחת הצורות לשימוש ברשת הדרכים של האינקה הייתה תקשורת בין מרכזים שונים. הצ'אסקוי (chasqui) היו צורת התקשורת העיקרית - רצים מהירים שהוצבו במרחק 5 ק"מ זה מזה כדי להעביר שדרים דחופים. הרצים היו צעירים שהוכשרו לתפקיד מילדות. הם היו מסוגלים לרוץ בקצב של ק"מ בפחות מארבע דקות. בקצב זה היה עובר שדר 250 ק"מ ביום. תוכן השדר היה נשמר במדויק, חרף העובדה שהשדר היה עובר לעיתים בין כמה מאות רצים, משום שעונש חמור הוטל במקרה של שיבוש השדר. תכופות לא הסתפקו האינקה בהודעה בעל פה, אלא השתמשו בשדר כתוב באמצעות ה"קִיפּו"ּ (ראה כתב בהמשך).

חברה |

אוכלוסייה |

אוכלוסיית אימפריית האינקה מנתה בשיאה יותר משישה מיליון בני אדם, כשעם האינקה התרחב ומיזג לתוכו שבטים אחרים, כדוגמת הפאראקס (Paracas). האינקה החלו לגבש את האימפריה לא רק בכך ששילבו את המעמד השליט של השבטים הנכבשים, אלא גם בגיבוש שפה אוניברסלית הקרויה קצ’ואה (Quechua). מטרתה הייתה לגשר בין עמים שדיברו כ-700 שפות שונות. שילוב השבטים התבצע בכל שטחי החיים וכלל את ההיסטוריה, המיתוס והאגדות של כל שבט. בכוונה תחילה שולבו, אומצו או בוטלו סיפורים שונים. מנהג זה היה אופייני לשאיפה של האינקה לארגון וסדר. נוצר מעמד מיוחד של אנשים חכמים הקרויים אמאוטס (Amautas) שהנציחו מסורות, היסטוריה ואגדות עמים. הם יצרו מחדש סיפורי אגדה שפיארו מעשי ניסים כדי לחזק את אמונת המאזינים. כמו כן היו האגדות הדרך הטובה ביותר לקבוע תקדימים רצויים לשלטון, או להעביר אזהרה מפני עונשים כנגד מעשים לא רצויים.

שפה |

שפת האינקה קרויה קצ’ואה (Quechua) והיא נקבעה כשפה רשמית לכל תושבי האימפריה. עם זאת גם שפת האיימרה (Aymara) הייתה נפוצה, במיוחד בשבטים שגרו מסביב לאגם טיטיקקה. הכנסייה הספרדית בחרה בשתי שפות אלו על מנת להפיץ את בשורת הנצרות בשטחי האינקה. הם אף לימדו אותן לאינדיאנים שמעולם לא היו תחת הכיבוש של האינקה. כיום שפות אלו הן הנפוצות ביותר בין ילידי אמריקה הדרומית.

כתב |

האינקה השתמשו במתקן בשם קִיפּו (khipu או quipu) להעברת מסרים בסימנים. המתקן היה בשימוש גם בממלכות שקדמו לאינקה. משמעות השם היא "קשר” בקצ’ואה.

הקיפו היה עשוי חבל עיקרי אחד, שעליו נתלו חבלים קטנים רבים, לפעמים בצבעים שונים. מקומם של הקשרים בא לציין מספרים בשיטה העשרונית. בפיתוח השיטה לא נעשה ניסיון לשחזר צלילים פונטיים כמו בכתב המערבי. צופן הקיפו טרם פוענח וקיים מגוון של תאוריות לגבי המידע שהוא מכיל. יש הטוענים שבקיפו צפון הרבה יותר ממידע מספרי וכי הקיפו הוא סוג של לשון כתובה פרימיטיבית. לפענוח הצופן יש חשיבות מרובה, שכן לא קיים רישום כתוב אחר של שפת האינקה, דבר נדיר ביותר לגבי חברה כה מתקדמת.

שימושים רבים שהיו לקיפו וידועים כיום הם: מפקד אוכלוסין, מיסים, כמות של חפצים שנקנתה או נמכרה. כמו כן, הקיפו שימש לרישום מידע על לוח השנה, שכלל את מספר הימים והחודשים במחזורי השמש והלבנה. פקידי ממשל של האינקה היו המשתמשים העיקריים של הקיפו, והשתמשו בו על מנת לנהל רישומים על המשאבים שבאחריותם, כגון בעלי חיים ותוצרת חקלאית. פקידים אלה, שהקדישו את זמנם ליצירת ופענוח הקיפו, היו קרויים "קויפוקאמאיוק" (Quipucamayoc). הם היו מסוגלים לבצע חישובים מתמטיים פשוטים כגון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. בעזרת הקיפו, למשל, יכול היה הקויפוקאמאיוק לעקוב אחר כמות העובדים שהשבטים סיפקו. שלטונות האינקה דרשו שיתבצע רישום של כל התוצרת החקלאית (תירס, תפוחי אדמה וכו') וכן טובין אחרים שיוצרו ואוחסנו ברחבי אימפריית האינקה.

בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש, פקידי הממשל הספרדי הסתמכו על הקיפו כדי ליישב מחלוקות בנוגע לחובת העבודה של השבטים המקומיים ועל יצור הטובין. לעיתים אף זומן הקויפוקאמאיוק לבית המשפט, שבו נחשב "ניהול הספרים" באמצעות הקיפו תעוד חוקי של תשלומים שבוצעו. השימוש בקיפו הופסק משום שהספרדים לא היו מוכנים להיות תלויים בקויפוקאמאיוק שרק הם היו מסוגלים לפענח את הקיפו. כמו כן הם ראו בקיפו סמל לעבודת האלילים של האינקה ומכשול בדרך להעברת האינדיאנים לנצרות. לפיכך השמידו הספרדים את רוב הקיפו.

כיום נותרו כ-600 דוגמאות לקיפו. היסטוריונים מסוימים סוברים שרק הקויפוקאמאיוק שייצר את הקיפו הספציפי יכול היה לקוראו. אם נכון הדבר, כי אז אין להתייחס אל הקיפו כאל כתב, אלא כאמצעי העוזר לאדם להיזכר. עם זאת נעשים עדיין ניסיונות לפענח את הקיפו כאמצעי שאולי יוביל לתיאור הקמת האימפריה כפי שהאינקה ראו זאת.

מעמדות חברתיים |

בראש הפירמידה של האימפריה עמדו הקיסר ואשתו. עבור האינקה היה הקיסר צאצא ישיר של אל השמש ולכן נערץ על ידם כאל. כל הוראתו, מוזרה ככל שתהיה, הפכה מיד לחוק. גם הנכבדים שבאצילים הופיעו לפניו בכניעה מוחלטת, כשראשיהם שחוחים. הקיסר הובל על גבי אפיריון ברוב סגנון ממקום למקום ולבש כיסוי ראש מיוחד שנועד להפגין את כוחו.

מתחתיו עמדו בני משפחת המלוכה, מעמד האצילים, מפקד צבא האינקה וכוהן הדת הראשי. אנשים אלה שלטו על אימפריית האינקה ורבים מהם התגוררו בקוסקו. במקום שלישי בהיררכיה היו ארבעת ה"אפו" (Apu), שליטי ארבעת המחוזות שהרכיבו את אימפריית האינקה. לאנשים אלו הייתה עוצמה רבה. הם יכלו לגייס צבא, לגבות מיסים והיו ממונים על החוק והסדר. מתחתיהם היו כוהני המקדשים, המהנדסים, מפקדי הצבא הבכירים ופקידי הממשל המקומיים. הם היו אחראיים להחלטות פחות חשובות כגון פתרון סכסוכים וקביעת עונשים. אחריהם בהיררכיה היו האומנים, המוזיקאים, מפקדי צבא זוטרים ורואי החשבון של האינקה הקרויים קויפוקאמאיוק. המעמד הנחות ביותר היו האיכרים, הרועים ומגויסי החובה.

ערים וכפרים |

חורבות העיר צ'וקקיראו

רוב התושבים התגוררו בכפרים והגיעו לערים לצורך מסחר או לחגיגות. התושבים התגוררו בבתי אבן או בוץ מכוסים בגג עשב. בתוך הבתים לא היו רהיטים והתושבים ישנו על האדמה.

העיר שמשה בעיקר את הממשל ששלט על האזור הכפרי הסמוך. כל הרישומים לגבי הכפרים הסמוכים דווחו על ידי מנהיגיהם ונרשמו על ידי הקויפוקאמאיוק. מלבד פקידי הממשל התגוררו בעיר עובדי המתכת, הנגרים, האורגים ושאר בעלי המלאכה שעסקו בעבודת אומנות למען המקדשים. אנשים אלה חיו ברובע בעלי המלאכה. מחוץ לערים היו המחסנים של הממשל וקסרקטיני הצבא. בכל עיר מרכזית באימפריית האינקה היה ארמון מוכן לשימושו של הקיסר כאשר ביקר בעיר. במתחם הארמון היה גם המנזר של "בתולות השמש" ובתים למשרתים. המבנים היו בני קומה אחת עשויים אבן ומכוסים בגג עשב. הכניסה היחידה למבנים הייתה מהחצר המשותפת.

קוסקו בירת האימפריה מנתה יותר מ-100,000 תושבים – מספר רב לפי מושגי הימים ההם, אשר היה דומה למספר תושבי פריז ולונדון בתקופה המקבילה. לב העיר הייתה הכיכר המרכזית, שסמטאות צרות השתרגו ממנה. סביב הכיכר היו ארמון הקיסר, בתי אצילים וקבוצת מקדשים שכללה את מקדש השמש, אתר הפולחן המרכזי של האינקה. קירותיהם של הבתים הגדולים קושטו בלוחות זהב, ובגגותיהם של הבתים הסמוכים נשזרו חוטי זהב דקים, שהבהיקו שעה שקרני השמש האירו את העמק.

פשיעה |

היות שבני האינקה לא היו זכאים להחזיק רכוש פרטי, נחשבו הגניבה והשוד פשע כנגד המדינה וחל בגינם עונש מוות. אולם משנתפס אדם רעב בגניבת מזון, הועמד לדין המפקח עליו, באשמת הזנחת חובתו לדאוג לנתונים תחת פיקוחו. כיוון שהכלכלה המתוכננת של האינקה שאפה לספק לכל אדם את צרכיו הבסיסיים, כמעט שלא היו מקרי גניבה אצל בני האינקה. לכן, לא היו בתי כלא באימפריית האינקה. הפשעים החמורים ביותר באימפריית האינקה היו רצח, העלבת קיסר האינקה ופגיעה בכבוד האלים. העונש על פשעים אלה - השלכת הפושע מצוק - היה מרתיע מספיק כדי שרוב האנשים ימנעו מעבירות אלו.

העונש על ניאוף עם בתולת שמש היה קשירת הזוג בידיהם וברגליהם לקיר, והשארתם לגווע ברעב. ביצוע ניאוף עם אחת מנשות הקיסר גרר תליית הנואף בידיו על הקיר כשהוא ערום והשארתו למות ברעב. פשעים קלים יותר הוענשו בכריתת ידיים ורגליים, או עקירת העיניים.

ילדות |

בקנה מידה מודרני, הילדות של בני האינקה הייתה קשה. כשתינוק נולד הוא נרחץ במים קרים ואז נעטף בשמיכה. האם הייתה נושאת אותו עימה לכל מקום. כשגדל קצת, הוא הושאר בבור שנחפר באדמה שתיפקד כ"לול". בגיל שנה התינוק כבר היה אמור לזחול וללכת ללא עזרה. בגיל שנתיים עבר התינוק או התינוקת טקס שבו קראו לו בשם וקצצו תלתל משערו. מכאן ואילך היה הילד אמור להשתתף בעזרה בעבודות משק הבית. השתובבות בגיל זה גררה עונשים חמורים. בגיל 14 עברו הבנים טקס חניכה שבו ניתן להם כיסוי לאזור החלציים שבא לסמל את הפיכתם לגברים. בנים ממשפחות אצולה הועברו סדרה של מבחני כושר, סיבולת וידע. לאחר המבחנים צוידו הבנים בעגילים בצבעים שונים (שבאו לקבוע את מעמדם בחברה) ובכלי נשק.

מוזיקה |

מוזיקה הייתה חלק מהטקסים הדתיים של בני האינקה. האינקה נגנו נעימות על כלי נשיפה מעץ וחרס ועל תופים. כלי הנשיפה שהיו בשימושם כללו: חליל, חליל פאן, חצוצרות ופעמונים עשויים מנחושת, מצדפים או מחרס.

אומנות ואמנות |

בני האינקה יצרו עבודות אומנות מפליאות הן עבור הפולחן והן עבור חפצי יום יום. תרבות האינקה כללה קישוט כלי חרס, כלי עץ מגולפים, אריגים ועבודות מתכת בצורות גאומטריות מופשטות או בדמויות החיות שצוירו בפירוט. בני האינקה הצטיינו בצורפות ויצרו חפצים יפהפיים מזהב.
"הנשים הנבחרות" (בתולות השמש) יצרו אריגים משובחים מכותנה שבהם שולבו דגמים מופלאים.

לוח השנה |

דגל האינקה מונף יחד עם דגל פרו בכיכר המרכזית בקוסקו

לאינקה היה לוח שנה מבוסס הן על השמש, הן על הירח והן על הכוכבים. יש בידינו שמות של 12 חודשים (שכנראה כללו 30 יום) המבוססים על הירח, כמו גם הקשר שלהם לחגים ולמחזור החיים בחקלאות. קיימים דיווחים שונים לגבי קביעת תחילת החודש (לעיתים על פי הירח המלא, לעיתים על פי זריחת קבוצת הכוכבים "הפליאדות", ובהתאם לכך, צורת התיקון של לוח השנה על מנת שיתאים לשנת השמש.

דגל |

על פי מספר עדויות, דגל האינקה היה בתבנית צבעי הקשת - בדומה לדגל הגאווה - והוא הונף על ידי מנהיגי הכוחות הלוחמים של האינקה. כיום משמש הדגל כסמל למורשת האינקה בפרו ובבוליביה, וניתן לראותו מונף במקומות רבים בעיר קוסקו.

כלכלה |

כלכלת האינקה הייתה כלכלה מתוכננת והתבססה על חקלאות. האדמה כולה הייתה רכוש המדינה, אך הוחכרה לאיכרים בהתאם לצורכיהם. המדינה קבעה לכל אזרח ואזרח חובת עבודה בין אם בשדות של המדינה, בשדות השייכים לכוהנים, בעבודות ציבוריות (דרכים וגשרים), במכרות הזהב והכסף או בשרות צבאי. שיטה זו הייתה קרויה מיטה (Mita). בנוסף, חויב כל אזרח ואזרח למסור שליש מתוצרתו למדינה, ושליש נוסף לכוהני הדת. השליש הנותר נועד לסיפוק צרכיו הוא. תמורת מסירת התוצרת, קיבל האזרח טובין אחרים בתמורה. נשים קיבלו הקצבה לצמר, ולזקנים ולחולים סופקו מזון ושאר מצרכים על חשבון המדינה וללא תשלום מצדם.

חקלאות |

בשיאה של אימפריית האינקה (סביב 1400 לספירה) היו שטחי החקלאות מפוזרים מקולומביה ועד צ'ילה. האיכרים עיבדו גידולים חקלאיים במישורי החוף היבשים, על מורדות הרי האנדים ועמוק ביערות של האמזונס. כיום מעריכים כי האינקה גידלו כשבעים סוגים של יבולים. רשת הדרכים המפותחת של האינקה אפשרה את חלוקת התוצרת החקלאית למרחקים. מוצרי החקלאות הראשיים של האינקה היו: תפוחי אדמה, תירס, בטטות, פלפל, דלעת, שעועית, בוטנים, קינואה (סוג של דגן מקומי) וכותנה.

תפוח האדמה היה המוצר החשוב ביותר. האינקה גידלו 240 זנים של תפוחי אדמה. מכיוון שתפוח האדמה מסוגל להחזיק מעמד בכפור, האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מ'. בגבהים כאלו יכלו האינקה לנצל את הפרשי הטמפרטורה הגדולים שבין היום ללילה על למנת לייבש את תפוח האדמה ולבסוף לייצר ממנו קמח.

המוצר השני בחשיבותו היה התירס, שהאינקה גידלו 20 זנים ממנו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מ'. האינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס ייצרו האינקה גם את המשקה האלכוהולי דמוי הבירה הקרוי צ'יצ'ה (chicha). צמח הקוקה אף הוא גודל בידי האיכרים ויועד לצריכה על ידי האצולה.

האינקה היו הראשונים ביבשת אמריקה שבנו מערכות השקיה. האיכרים בנו טרסות במורדות ההרים, השקו את שדותיהם ונהגו לדשן את אדמותיהם בגואנו (לשלשת של עופות) או בשיירים של בשר לאמות. כל "איילו" (קהילה המורכבת מכמה משפחות) עיבדה במשותף את השדות. כל העבודה נעשתה ביד, שכן לאינקה לא היו בהמות עבודה והם לא הכירו את הגלגל. לאיכרים היו כלי עבודה פשוטים: מקל חפירה, מחרשת עץ כבדה (taclla) שנמשכה ביד, אלה שבראשה אבן לשבירת הרגבים, ומעדר שהלהב שלו עשוי ברונזה.

בעלי החיים שהאינקה גידלו למאכל כללו חזירי ים, ברווזים וכלבים. בעלי החיים החשובים ביותר לאינקה היו מינים משפחת הגמליים: הלמה, האלפקה והוויקוניה המצויה. בנוסף להיותם חיות המשא של האינקה, שימשו הלמה והאלפקה כמקור לצמר גס שממנו ארגו שמיכות, הגללים שלהם היוו דלק לחימום, ובנוסף שימשו הלמות כמקור לבשר וכקורבן בחגים העיקריים. הצמר המעולה ביותר בא מהוויקוניה המצויה הפראית, שנלכדה, הצמר שלה נגזז, ואז שוחררה שוב.

ציד |

האינקה נהגו לצוד בעלי חיים בעזרת חיצים וקני נשיפה. הם צדו בעיקר איילים ואריה הרים (פומה). שיטת הצייד הייתה שימוש במספר רב של ציידים שיצרו מעגל שסגר על בעלי החיים הניצודים.
האינקה גם ניזונו מדגים שדגו בנהרות ובאגמים.

השימוש בכסף וזהב |

לאינקה לא היה כסף במובן המקובל כיום. הם השתמשו בסחר חליפין, כלומר סחר בטובין תמורת טובין. התשלום לעובדים נעשה בעזרת מזון או טובין אחרים. האינקה היו מפורסמים בשל זהבם. הם כרו מרבצים נרחבים של זהב וכסף, והשתמשו בהם לקישוט ולפיסול בלבד. חפצי הזהב נקברו יחד עם בעליהם. עושר זה הוא שהמיט עליהם אסון במאה ה-16, כשהכובשים הספרדים באו לחפש עושר עבורם ועבור מלכם. זהב לאינקה היה ידוע בשפתם כ"זיעת השמש", והכסף היה "דמעות הירח".

ביגוד |

הגברים לבשו טוניקה חסרת שרוולים, לעיתים חבשו כיפת ראש. לנשים היו בגדים רחבים. האינקה נעלו סנדלים. בימי החורף הקרים נהגו שני המינים ללבוש צעיף רחב סגור בסיכה. האינקה אהבו להתקשט. למעמד הגבוה היו אריגים שאיכותם טובה יותר, וצבעיהם מרהיבים. קיסר האינקה נהג לחבוש כיסויי ראש שונים על מנת לסמל את השבטים השונים שבאימפריית האינקה. הגברים נהגו להתקשט בתכשיטים רבים, בעוד שהנשים התקשטו מעט. העשירים חבשו צמידי זהב ועגילים גדולים. הלוחמים נהגו לענוד שרשרות עשויות משיני הקורבנות.

תרופות |

בין התגליות הרפואיות של האינקה היו הכינין כתרופה למלאריה, ותרופות לשיכוך כאבים. כמו כן הם ביצעו בהצלחה ניתוחי גולגולת פשוטים.

דת |

ערך מורחב – המיתולוגיה של האינקה

בני האינקה היו בעלי אמונה דתית עמוקה. לשמאנים היה מעמד גבוה בחברה כמגינים בפני רוחות רעות, עקב חששם הקבוע של בני האינקה שהרע מכל יקרה בכל רגע. הם גם האמינו בתחיית המתים ודאגו לשמור את שיער הראש שנשר, שיניים ואף ציפורניים שנקצצו במקרה שהרוח השבה לאדמה תזדקק להם.

האינקה סגדו לאלת האדמה פּצ'אמאמה (Pachamama), אך האל המרכזי בפנתאון של האינקה היה אל השמש הקרוי "אינטי" (Inti) וגם "ויראקוצ'ה" (Viracocha). אל השמש תואר כישות נצחית, בלתי נראית ורבת כוח האחראית על בריאתם של כל האלים האחרים.

קיסר האינקה היה מכונה "הבן היחיד של השמש" (Sapan Intiq Churin) ולפיכך העריצוהו בני עמו כאל. חלקים מאדמת האינקה הוקדשו לשמש ונוהלו בידי הכוהנים.

מקדשים |

המקדש הידוע ביותר של האינקה היה מקדש השמש בקוסקו. מקדש גדול נוסף שעדיין קיים מצוי בוילהשואמאן (Vilcashuaman). מקדשים נוספים היו קיימים בסמוך לפסגות הגבוהות בפרו, בקארנקוי (Caranqui) שבאקוודור ועל האי טיטיקקה (הקרוי גם אי השמש) שבלב אגם טיטיקקה.

מקדש השמש (קוריקאנצ'ה (Koricancha) בשפת האינקה) המצופה לוחות של זהב, חלש על הכיכר המרכזית של קוסקו, ובכך הדגיש את חשיבותה של קוסקו כעיר קדושה וכמרכזה הדתי של הממלכה. הוא היה בנוי כמיטב המסורת של האינקה מאבנים שהותאמו זו לזו ללא שימוש במלט. היקפו היה 360 מ'. בתוך המקדש היה תבליט גדול עשוי זהב של השמש. בחלק אחד של המקדש, המתחם המוזהב, היו דגמים מזהב של קלחי תירס, לאמות ורגבי אדמה.
בסמוך למקדש השמש היה משכנן של "בתולות השמש" (אקלאוואסי (Aqllawasi) בשפת האינקה).

מקומות קדושים |

מקומות קדושים רבים היו קיימים ברחבי האימפריה. במקומות אלה, בדרך כלל הרים, גושי סלע גדולים או פלגי מים, שכנו על פי האמונה רוחות האלים ("הואקה" (Huaca) בשפת האינקה). המנהיגים הרוחניים בקהילה נעזרו בתפילה ובמנחות על מנת לתקשר עם ההואקה, לצורך בקשת עזרה או עצה.

כוהני דת ונשים נבחרות |

כוהני הדת חיו בכל המקדשים והמקומות המקודשים. הכוהן היה מנבא עתידות, מכשף, מוודה ומרפא. הכוהן העליון (וילאק אומו (Villac umu)בשפת האינקה) שכן בקוסקו. לכוהן העליון הייתה סמכות למנות ולפטר כוהנים ואחריות על כל המקדשים והמקומות הקדושים. בהיררכיה של האינקה הוא היה שני במעמדו רק לקיסר.

נשים נבחרו מגיל צעיר לשמש כ"בתולות השמש", רק המוכשרות ביותר נבחרו לתפקיד. הן בילו את רוב זמנן באריגת הבדים ששימשו את הקיסר והכוהנים.

חיזוי עתידות |

האינקה האמינו שהחיים נשלטים על ידי כוחות בלתי נראים. לפני כל בצוע פעולה חשובה נהגו האינקה להיוועץ בכוהנים שחזו את העתיד. חיזוי עתידות שימש לאבחון מחלות, ניבוי מה יארע בקרבות, ומניעת פשעים. חיזוי עתידות שימש גם להחלטה על סוג הקורבן שיועלה, ולאיזה אל.

היו לכוהני האינקה דרכים שונות לחיזוי העתיד: התבוננות בתנועת עכבישים, צפייה בתצורת עלי הקוקה בכלי שטוח, חקר הריאות של לאמה לבנה שהועלתה כקורבן (הריאות נופחו על ידי נשיפת אוויר לקנה הנשימה החתוך, ואז הוצאו על ידי הכוהנים שבדקו ביסודיות כל וריד). דרך אחרת לניבוי העתיד הייתה לשתות איאהואסקא (ayahuasca) - סם הזיות המשפיע על מערכת העצבים המרכזית. האינקה האמינו שסם זה מאפשר לאדם ליצור קשר עם הכוחות העל טבעיים והכוהנים ניצלו קשר זה לקבלת תשובות לשאלותיהם.

קורבן |

קורבן בהמה או אדם הועלו בכל מאורע חשוב, בזמנים קשים כמו מלחמה או בצורת וגם בחגיגות. קורבנות רבים הועלו כל יום בטקס לכבוד זריחת השמש. קורבנות הועלו כשנבחר שליט חדש לאימפריה. ידועים מקרים שבהם הועלו 200 ילדים כקורבן. אפילו הנשים הנבחרות ("בתולות השמש") נלקחו לעיתים לשמש כקורבן. עם שהובס שילם בקורבנות רבים מבניו כמס לאינקה.

קורבנות בהמה שהוקרבו היו לאמות שחורות לחלוטין או לבנות לחלוטין. ילדים היו קורבן האדם העיקרי של האינקה. בשל האגדה על ילדת אינקה בת עשר מושלמת מבחינה גופנית, שאביה החליט להביאה כקורבן לקיסר האינקה, כל הקורבנות היו חייבים להיות בלא מומים, ובמצב בריאות טוב. ברגע שנבחרו הם פגשו את הקיסר ונערכו חגיגות בשמם. האינקה האמינו שהילד המוקרב הופך לאל ברגע מותו. הילד הושקה בצ'יצ'ה (משקה אלכוהולי עשוי מתירס, הנפוץ גם כיום) לפני שנקבר חי, במטרה להקהות את חושיו. כדי לכבדם, הכוהנים ערכו טקסים בעת שנשמותיהם נפרדו מגופם. לפי ממצאים כימיים שנמצאו במומיות בנות 500 שנה של קרבנות אלו, שהתגלו בשנת 1999 בהרי צפון-מערב ארגנטינה, לצד המשקה האלכוהולי צרכו הילדים עלי קוקה בטרם הובאו אל מותם.^[1]

חגים |

בלוח השנה של האינקה היה חג בכל חודש. החגים עזרו בגיבוש האימפריה בכך שנתנו לתושבים תחושת שייכות.

החודשים והחגיגות על פי לוח השנה:

עד היום נחגג בעיר קוסקו "חג השמש" ב-24 ביוני (שלושה ימים לאחר נקודת ההיפוך החורפית), והחגיגות כוללות תהלוכות ססגוניות, ריקודים ותליית דגלים.

נוהגי קבורה |

האינקה האמינו בתחיית המתים. אלו שצייתו לכללים שקבעו האינקה "אמה סוא, אמה לולה, אמה צ'לה (ama sua, ama llulla, ama chella)", כלומר "לא תגנוב, לא תשקר, לא תתעצל", עברו להתגורר בחום השמש. אלו שלא צייתו לכללים בילו את ימיהם הנצחיים בתוך האדמה הקרה. לעיתים האינקה השתמשו בתהליך ששימר את גופותיהם של קיסרי אינקה שמתו, או של דמויות בולטות אחרות. למומיות צורפו חפצים מגוונים שיקחו איתם אל ה"פאקארינה" (Pacarina), שהוא על פי אמונת האינקה מקום מנוחתן האחרונה של המומיות. את המומיות (מאלקי (mallqui) בשפת האינקה) נהגו לשתף בטקסים ובחגיגות (כדוגמת חג השמש ה"אינטי ראימי").

הכיבוש הספרדי |

שנותיה האחרונות של אימפריית האינקה |

בשנת 1493 (שנה אחרי גילוי אמריקה על ידי קולומבוס) עלה לשלטון הקיסר "וואיינה קאפאק". הוא השלים את מסכת הכיבושים של קודמיו כשהשתלט על החלקים המזרחיים של פרו ואקוודור. אך הוא גם זרע את המחלוקת שעתידה הייתה להכשיל את האינקה. וואיינה קאפאק נעשה קשור יותר ויותר למחוז הצפוני קיטו, ואף נשא לו לאישה נסיכה מבית המלכות של קיטו, שהיה כפוף לשלטון המרכזי בקוסקו. על פי המסורת העתיקה, האימפריה הייתה אמורה לעבור ליורש אחד שהיה הבכור לאשת הקיסר הראשית (שהייתה גם אחותו). וואיינה קאפאק החליט לשנות את המנהג והוריש ארבע חמישיות מממלכתו ליורש החוקי וואַסְקַאר, ואת האזור הצפוני הוריש לאַטַאוואַלפָּה, בנו מנישואיו עם הנסיכה מבית קיטו.

ב-1526 פרצה בממלכת האינקה מגפה, מחלה קטלנית שלא הייתה מוכרת לרופאי האינקה. היו אלו האבעבועות השחורות, מחלה שהגיעה עם הכובשים הספרדים מיבשת אירופה שמעבר לאוקיינוס. אין נתונים מהימנים לגבי מספר האבדות במגפה, אך ההערכות הן שמדובר על אחוז ניכר מתושבי האימפריה - בין 20 ל-60 אחוזים.

כאשר מת וואיינה קאפאק במגפה בשנת 1527, פרצה מלחמת אחים בין שני הבנים. לא וואַסְקַאר ולא אַטַאוואַלפָּה היו מוכנים להסתפק בחלק מן הממלכה. מלחמה מרה זו שהיו בה קורבנות רבים נמשכה עד 1532, ובסופה הצליח אַטַאוואַלפָּה שנהנה מגיבוי צבאו של וואיינה קאפאק אביו, ומתמיכת המפקדים הבכירים, להביס את יריבו ולשבות אותו. אטאוואלפה התגלה כשליט עריץ בהוציאו להורג באמצעים אכזריים את כל בני משפחתו של וואַסְקַאר ומשפחות בני האצולה הנאמנים לו. זמן קצר לאחר ניצחונו פרש אַטַאוואַלפָּה, פצוע ברגלו, לנוח בעיר מרחצאות הגופרית קאחאמארקה שברמות פרו המרכזית.

באותה עת התבשר אַטַאוואַלפָּה, כי "אנשים הגיעו באונייה גדולה מן הים ולהם לבוש שונה, הם מגדלים זקנים ויש להם חיות הדומות ללאמות אך גדולות מהן". מתוך סקרנות נשאר אטאוואלפה בעיר הנופש ודחה את תהלוכת הניצחון בקוסקו. הוא היה סקרן לגבי הזרים, אך לא חשש מהם משום שעל פי ה"קיפו" ידע שהחבורה מונה פחות מ-200 איש, ולא היה ספק בידו כי בעת הצורך יוכל לסלקם ללא קושי, בהיותו מוקף אלפי לוחמים נאמנים.

בואם של הספרדים לפרו |

האינקה שמעו לראשונה על האדם הלבן בשנת 1527 שנת מותו של וואיינה קאפאק, עת הגיעו ידיעות מטרידות מהעיר טוּמְבֶּס שעל חוף האוקיינוס השקט על קבוצת אנשים לבנים שהפליגו לאורך החוף, אך התרחקו חיש מהר. למרבה הפליאה לא ידעו בפרו עד אז דבר על האדם הלבן, אף על פי שעברו כבר 35 שנה מאז שקולומבוס הגיע ל"עולם החדש". קבוצת האנשים הלבנים שהגיעו לטומבס הייתה חבורה בראשותו של פרנסיסקו פיסרו, הרפתקן שלא ידע קרוא וכתוב והיה אז כבן חמישים, שמשנת 1524 החל לתכנן את המסע לכיבוש ממלכת פרו שעליה שמע מן האינדיאנים כי עשירה היא מכל הממלכות. אלא שהמשלחת של פיסרו הייתה חייבת לחזור לפנמה במצוות מושל פנמה פֶּדְרוֹ דֶה לוֹס רִיוֹס שלא האמין בהצלחת המשלחת.

פיסרו החליט לעקוף את מושל פנמה והתקבל אצל קארלוס הראשון, מלך ספרד, שהשתכנע מתצוגת תכשיטי הזהב שהביא עמו פיסרו ומסיפוריו, וחתם על אמנה מלכותית שעל פיה מונה פיסרו מושל ו"קפיטן חֶנֶרַאל" על כל הארצות שעתיד הוא לכבוש.

בינואר 1531 החל מסעו האחרון של פיסרו לפרו. במשלחת היו שלוש אוניות, 183 אנשים ו-37 סוסים. אולם בהגיעם לטומבס, הופתעו לגלות כי אוצרותיה נשדדו. לאחר שחקרו את הילידים, התברר להם שבאימפריה התחוללה מלחמת אחים וכי המנצח אַטַאוואַלפָּה מצוי בעיר הנופש קאחאמארקה המרוחקת כ-550 ק"מ מטומבס. פיסרו החליט לצאת לשם ללא שהיות. בכוח שיצא לכבוש ממלכה שלמה היו 106 חיילי רגלים, 62 פרשים מצוידים בארקבוזים אחדים. אף על פי שאַטַאוואַלפָּה ידע כל העת על מסעם, ואף על פי שיכול היה להניח להם מארבים, לא עשה זאת בשל ביטחון עצמי מופרז. עתה, משהשתלט על האימפריה, לא היוותה קבוצת הלוחמים הקטנה מאוד במונחי האינקה איום, ואַטַאוואַלפָּה היה סקרן לראותם, לפני שיצא לקוסקו.

הכיבוש |

חבורתו של פיסרו הגיעה לקאחאמארקה בבוקר 15 בנובמבר 1532 והשתכנה בבתים שסביב לרחבה שבמרכז העיר. הספרדים הציעו לאַטַאוואַלפָּה שהתגורר במחנה האינקה מעל העיר לבוא לבקרם. למרבה הפליאה הסכים אַטַאוואַלפָּה לבקר את הספרדים ועל מנת להראות את כוונתו הטובה, הגיע למחרת, 16 בנובמבר, בליווי פמליה של 6,000 איש. משהגיע למרכז העיר נתן פיסרו את האות וחייליו שהסתתרו בבתים הסמוכים הסתערו על אנשי האינקה. במשך חצי שעה נערך טבח אכזרי שבסופו היו כל האנשים בפמליית הקיסר מתים, והקיסר עצמו נפל בשבי.

בניסיון לקבל את חירותו בחזרה הציע אַטַאוואַלפָּה לפיסרו הצעה מדהימה. בתמורה לשיחרורו, אַטַאוואַלפָּה הבטיח לכסות בזהב את ריצפת החדר שבו ניצבו השנים, כיוון שפיסרו לא הגיב הבטיח אַטַאוואַלפָּה כי תוך חודשיים ימלא את החדר כולו בזהב וכסף עד לגובה אליו יגיע בקצות אצבעותיו (2.10 מ'). פיסרו הסכים להצעה, ואכן הזהב והכסף שהביאו סבלים מכל רחבי האימפריה מילא את החדר תוך שלושה חודשים. בינתיים מחשש פן יציעו הספרדים את השלטון לאחיו החורג, הורה אַטַאוואַלפָּה להוציא את וואסאקר להורג.

לפיסרו לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתו. במקום זאת ערך לאַטַאוואַלפָּה משפט בגין גילוי עריות (נישואים עם האחות הייתה חובה אצל קיסרי האינקה), ורצח אחיו. בית הדין התכנס ב-29 באוגוסט 1533 והחליט במקום להוציא את אַטַאוואַלפָּה להורג בשריפה. אַטַאוואַלפָּה התחנן על חייו, והכומר הספרדי הציע לו עסקה שלה אַטַאוואַלפָּה הסכים. בתמורה לכך שאַטַאוואַלפָּה התנצר הוא הומת בחניקה במקום על המוקד. מותו של אַטַאוואַלפָּה מסמן את תחילת הקץ של אימפריית האינקה.

פיסרו החליט עתה להצעיד את צבאו לקוסקו בירת האינקה. הספרדים כמעט ולא נתקלו בהתנגדות בדרך, כיוון שרוחם של האינקה נשברה לאחר מות מלכם. ב-15 בנובמבר 1533, שנה בדיוק לאחר שהגיע לקאחאמארקה, נכנס פיסרו בשערי קוסקו. העיר נשדדה כליל ורוקנה מכל חפץ בעל ערך.

מכאן ואילך המצב רק הלך והתדרדר. פיסרו מינה תחילה את "טופארקה" אחיו של אַטַאוואַלפָּה כשליט בובה עד שהלה מת לפתע, ואז מינה פיסרו אח אחר "מנקו קאפאק".
האימפריה הלכה והתפוררה, שבטים בכל רחבי האימפריה החלו למרוד ולעיתים הצטרפו לספרדים כנגד האינקה. תעלות ההשקיה ננטשו וחרבו. באין מים השדות התייבשו והחל רעב, שהיה תופעה בלתי מוכרת בזמן הכלכלה הריכוזית של האינקה. מגפות שהביאו הספרדים איתם (בייחוד אבעבועות שחורות) קטלו במקרים מסוימים עד שני שלישים מהאוכלוסייה.

האימפריה הגדולה של האינקה חדלה מלהתקיים.

אחרית דבר |

אימפריית האינקה האדירה הוכנעה על ידי פחות ממאתיים ספרדים. אך הסיפור לא תם בכך. השליט שמינה פיסרו כ"בובה", מאנקו קאפאק נמלט, הקים מחדש צבא והטיל מצור על העיר קוסקו (1536). רק תגבורות שהגיעו שנה אחר כך שחררו את חיל המצב מהמצור. מאנקו קאפאק המשיך להלחם בספרדים, כאשר נחל לעיתים הצלחה כשנקט בטקטיקה של לוחמת גרילה. הוא מצא את מותו בידי ספרדים שמרדו בפיסרו ושלהם הסכים לתת מקלט. יורשו, טופאק אמארו, המשיך במלחמת גרילה מהעיר וילקבמבה עד שזו נפלה בידי הספרדים בשנת 1572 והוא הוצא להורג.

הספרדים דיכאו את האינקה ואת המסורת שלהם. בלא הכלכלה הריכוזית של האינקה, ושיטות החקלאות שלהם הפכו שטחי האימפריה לשעבר להיות אחד מהאזורים מוכי העוני שבעולם.

המרידה של טופאק אמארו שימשה מקור השראה למנהיג מורדים אינדיאנים במאה ה-18, טופק אמארו השני, וכן לשמה של תנועת המחתרת האורוגוואית הקרויה: "התנועה המהפכנית טופאק אמארו" והידועה יותר כ"טופמארוס". תנועת מחתרת נוספת שקיבלה השראה מהאינקה הייתה תנועת המחתרת הפרואנית "Sendero Luminoso" (הנתיב הזוהר). האידאולוגיה שלהם היא שילוב של מאואיזם והכלכלה המתוכננת של האינקה.

ראו גם |

• היסטוריה של פרו


• צ'אבין


• בני המאיה


• אצטקים


• אולמקים

לקריאה נוספת |

• ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור), 1978.


• 
  נחום מגד, תרבויות קדומות ביבשת אמריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1999.


• 
  ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, תרגמה עתליה זילבר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 2002.

קישורים חיצוניים |

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תרבות האינקה

• תומר ריבל, אינקה: ארכיטקטורה וריטואל
  

הערות שוליים |

אתרי מורשת עולמית בארגנטינה

הפארקים הטבעיים איסצ'יגואלסטו וטלמפאז'ה • לוס גלסיירס • מתחם וחוות הישועים בקורדובה • חצי האי ואלדס • מערת הידיים • מפלי איגואסו • קבראדה דה אומוואקה • המיסיונים הישועיים של הגוארני (עם ברזיל): סן איגנסיו מיני, נואסטרה סניורה דה סנטה אנה, נואסטרה סניורה דה לורטו וסנטה מריה לה מז'ור • דרכי האינקה (עם בוליביה, צ'ילה, קולומביה, אקואדור ופרו) • העבודה האדריכלית של לה קורבוזיה (עם שש מדינות אחרות) • הפארק הלאומי לוס אלרסס

אתרי מורשת עולמית בצ'ילה
הפארק הלאומי רפה נוי • כנסיות צ'ילואה • הרובע ההיסטורי של עיר הנמל ולפראיסו • סוול • מפעלי המלחת באומברסטון ובסנטה לאורה * דרכי האינקה (עם ארגנטינה, בוליביה, קולומביה, אקואדור ופרו)

אתרי מורשת עולמית בבוליביה
פוטוסי • המרכז ההיסטורי בסוקרה • מבצר סמאיפאטה • המיסיונים הישועיים בצ'יקיטוס • הפארק הלאומי נואל קמפף מרקאדו • טיוואנאקו * דרכי האינקה (עם ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה, אקואדור ופרו)

אתרי מורשת עולמית בפרו
קוסקו • מאצ'ו פיצ'ו • צ'אווין (אתר ארכאולוגי) • הפארק הלאומי וסקראן • צ'אן צ'אן • הפארק הלאומי מנו • המרכז ההיסטורי של לימה • הפארק הלאומי ריו אביסאו • קווי נסקה • המרכז ההיסטורי של ארקיפה • העיר הקדושה קאראל-סופה • דרכי האינקה (עם ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה, אקואדור ובוליביה)

אתרי מורשת עולמית באקוודור
קיטו • איי גלאפגוס • המרכז ההיסטורי בקואנקה • הפארק הלאומי סנגאי * דרכי האינקה (עם ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה, בוליביה ופרו)

אתרי מורשת עולמית בקולומביה
המרכז ההיסטורי בסנטה קרוס דה מומפוס • הפארק הלאומי טייראדנטרו • קרטחנה דה אינדיאס • הפארק הארכאולוגי סן אגוסטין • הפארק הלאומי לוס קטיוס • מלפלו • נוף תרבות הקפה בקולומביה • דרכי האינקה (עם ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה, אקואדור ופרו) • הפארק הלאומי צ'יריביקטה

ערך מומלץ